כיבוש משלט הצומת
לאחר תקופה התחלנו להתכונן לכיבוש משלט הצומת, המשלט שהיה מטרה לפריצת הדרך לנגב בפיקודו של צבי קריביצקי (הארי) מפקד כיתת סיור פלוגה ב. 

הפעולה הבאה של הפלוגה היתה כבוש משלט ה"צומת". היה עלינו לחדור לכפר הערבי פלוג'ה, שהיה בסיסו של הכוח המצרי. כפרים ערביים אחרים היו עורף אסטרטגי למשלט "הצומת". משלט הצומת ומשלט 113 היו המפתח לפריצת הדרך לנגב שחסומה על ידי הצבא המצרי. התבקשתי לתצפת על המקום ולאסוף ידיעות. לחדור לכפר אויב, להתמקם בנקודה כלשהי למשך עשרים וארבע שעות ולחזור עם מידע שיבטיח את הצלחת המבצע. האחריות היתה כבדה. חבריי סייעו לי והתחלנו להכין מפות, לתכנן מסלול, זמנים ולגבש תוכנית והמ"פ נתן את אישורו. לאחר יומיים הצטיידתי בכל הנדרש – משקפת לילה, פנס,  מזון, נשק אישי, כלי שרטוט הדרושים, מספרי פח, צבת ועוד. ועם חשכה התחלנו לנוע לעבר מגדל המים שנמצא בשטח האויב. לא היתה שמירה על המגדל שממנו הייתי אמור לתצפת. כיתת הסיור אמורה הייתה לאסוף אותי יום למחרת, לאחר 24 שעות.

טיפסתי אל המגדל ונכנסתי אליו. הוא היה אפוף בחשכה, נעזרתי בפנס. הייתי מתוח וערני אך היה עלי להמתין לשעות הפעילות, פרשתי שמיכה וניסיתי לתפוס תנומה קלה. בשעות הבוקר, התחלתי במשימה, הרחבתי את החרכים מנצל את נקודות החולשה של דפנות המגדל. השקפתי על מוצבי האויב, במרחק לא רב, עמדו שלוש שריוניות נושאי ברן (מקלע בינוני) חיילים מצריים בעמדות.שרטטתי את מפת פני השטח, דרכים, עמדות,  גדרות תיל, מקומם של כלי הרכב המשוריינים ותיעדתי את הפרטים. המפה הייתה אמורה לספק מידע ולסייע בהצלחת כיבוש משלט הצומת יחד עם משלט צומת 113 והיה חשוב לאסוף כמה שיותר מידע.

כעבור 24 שעות בחשכה, אספה אותי הכיתה, ירדתי מהסולם לאחר ששמעתי את הסיסמה שנקבעה ויצאנו חזרה לבסיס, נשמתי לרווחה והמתח שליווה אותי התפוגג והמשימה הסתיימה.

יום לפני ההתקפה על משלטי "הצומת", שוב הטיל עלי המ"פ לצאת לשטח לבדי. הפעם בשטח פתוח מול המשלט המצרי. יצאתי בשעות המאוחרות של הלילה. התקרבתי חרש ככל האפשר לעמדות האויב, כדי שתהיה לי תצפית יעילה על המטרה. היה עלי לוודא מיקום המכשולים שאנו עלולים להיתקל בהם בהסתערות ראשונה. כאשר הפציע השחר, והתצפית היתה ברורה יותר, התחלתי לצפות בעזרת המשקפת. ערכתי רישומים ושירטטתי מפה של הגבעה מזווית נוספת. זה היה מושלם. לאחר כ-40 דקות לערך, החיילים המצרים גילו את מקומי. המשלט התעורר לחיים, הם הצביעו לעברי והחלו לירות לכווני. אספתי את הנשק והתחלתי לסגת, שפוף מנסה להמלט מכדור מכוון. עד אשר הגעתי לקפל קרקע ושם הסתתרתי. לבסוף חזרתי לבסיס עם המידע שאספתי.

בשעת הבוקר של יום היציאה למתקפה, הוטל עלי להוביל  את הפלוגה יחד עם כתת הסיור אל המתקפה. מסיוריי הקודמים בשטח, המסלול היה ידוע לי כמעט על בוריו והוצבתי בראש כתת הסיור, שהוצבה כ"ראש-חץ". הדרך היתה ארוכה, הקדמנו לצאת מיד עם שקיעת השמש במתח רב ובחששות כבדים. צעדנו לאיטנו, מביטים במשקפת בעירנות לקראת הבאות. במרחק לא רב מאיתנו, התגלה לי לפתע גוש כלשהו בצורת חצי גורן. חששתי כי זהו מארב מתוכנן. שיתפתי את מיכה חברי, דיווחנו למ"פ שהורה לאלתר דרך חלופית. התייעצנו בנינו ובחרנו דרך חלופית. מתקפה התנהלה, כאשר היו שתי פעולות במקביל -פלוגה ב' במשלט "הצומת", פלוגה ג' במשלט "113". בשני משלטים אלו, היתה לחימה קשה עם הצלחה רבה בצידה.

מתוך הספר חטיבת גבעתי על כיבוש משלט הצומת

הספר: חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי מתאר את מהלך הקרב בנקודות שיש להן שייכות לפלוגה שלנו בלבד. מספר מפקד גדוד "1" של "גבעתי" יהודה ואלך: "רבים הם הגורמים שהביאו לכך, שהגדוד יכול היה לקבל על עצמו את הקרב על שער הנגב ולנצח בו. בתחילה היתה הרגשת הכשלון, ביום 10 ליוני 1948 נסוגה, תחת לחץ התקפה מצרית, פלוגה ב', זו שנקראה במהלך מבצע יואב פלוגת ה"צומת", ממשלט גבעה 69  בהותירה אחריה חללים, פצועים, וציוד. יום זה נחרת בתולדותינו כיום השחור ביותר". 
אחר כך בא הצער, צער על כך, שכלקח מקרב 69 הוחזקה גבעה 113 רק לצורך הפגנה, בזמן ההפוגה הראשונה; פונתה ב-8 ביולי; נפלה לידי המצרים ללא קרב והפכה לאחד ממעוזי האויב בגזרה-שאיים על נגבה והדרך אליה ואשר חסם את הכביש לנגב. עם כניסת פלוגה ב' של הגדוד, בליל 17/18 ביולי-האחרון ללילות עשרת הימים-לנגבה, נוצרה ההערצה: הערצה לקומץ אנשים מושרשים בקרקע יישובם, אוהבי חירות ובלתי נכנעים: הערצה לאלה שעמדו בפני אלפי פגזים, הפצצות אויריות, התקפות רגלים, שריון וטנקים…ואז, נולדה ההחלטה; יש לתקוף אותו במבצרו הוא, להשמידו ולגרשו, ומשגמלה, ההחלטה, כמו ידע כל איש בגדוד שיבוא יום בו יזנק גדודנו אל גבעה 113 הארורה ומשלט ה"צומת" ויכבוש אותם, כיון שכך, הגם שטרם הוגד לנו מה יהיה תפקידנו במערכה הבאה ומתי תהיה המערכה, התחלנו בהכנות כאילו ברור היה לנו, שכיבוש 113 והצומת מוכרח להיות תפקידנו.

ראשית, ההכנות היו הסיורים והתצפיות, שותפו בהם הסיירים הגדודיים, סיירים של הפלוגות, חיילים וקצינים, סיירנו ביום ובלילה, כדי שכל אחד יהיה בקיא במקום, ובדרכי הגישה אליו, רשמנו כל תנועה, איכנו כלי-נשק שהתגלו במועד זה או אחר, נסינו לשער את כוח האויב, התגרינו בו, עקבנו אחרי עבודת הביצורים שלו, לא היה יום בו לא הוספנו לבנה לתכנית העתידה, ואכן בסופו של דבר היה שכר לעמלנו ולתקוותנו, כי יום יבוא ותינתן לנו הפקודה, זו ניתנה כפי ששיערנו וכפי שחפצנו שתינתן, היתה בקרבנו נכונות שקטה, ברורה, מובנת, כל אחד ידע, שלא קל יהיה הדבר, אך כל אחד ידע, שהכרחי הוא ויש לעשותו; וידע כל חייל כי לא תהיה יותר זכות קיום לגדוד אלא אם יעמוד במבחן זה בכבוד.

כבוש משלטי הצומת: פלוגה ב" בגדוד "1" נבחרה על ידי המג"ד לכבוש את משלטי-הצומת ולא במקרה: הוא ראה במשלטים אלה "קו שני" ולא העריך את המלחמה עליהם כקשה ביותר; לכן הטיל את משימת כיבושם על הפלוגה שנהרסה בקרב על גבעה 69 ולא היה כל בטחון כי אכן החלימה מפצעיה כליל.

להבריא את הפלוגה מפצעיה-זו היתה המשימה שלקח על עצמו מפקדה החדש, מתי פלד, שקיבל את הפיקוד על פלוגה ב" לאחר קרב גבעה 69, היתה זאת משימה קשה; לבנות מחדש, בגוף וברוח, פלוגה שנחלה מכה קשה, מה גם שאת מיטב לוחמיה שנפלו בקרב מילאו מגויסים חדשים, זה מקרוב באו, ואכן, ערב מבצע יואב, הביא את הפלוגה למצב בו יכול היה להשיב לשאלת המג"ד, אם יוכל לבצע משימת – כיבוש עצמאית בקרב-לילה-"אין לי כל ספק בכך".

מספר מתי פלד מפקד הפלוגה: כשהטיל עלי המג"ד את המשימה לכבוש את משלטי-הצומת, היה ברור לי שראשית מעשה חייב אני להשיג ידיעות עליהם, בעניין זה הפעלתי בעיקר את כיתת-הסיירים של הפלוגה, זו גילתה מסירות ואומץ-לב וביצעה שורת סיורים ותצפיות בלילות 11/12, 12/13, 13/14, 14/15 באוקטובר, סיורים ותצפיות אלה לעבר יעדי ההתקפה הוכתרו בהצלחה הלקית; הדברים שנתגלו בסיורים-בעיקר הימצאות רכב, חלקו זחלי-רק חיזקו את ההנחה המודיעינית, כי שני המשלטים מוחזקים על-ידי פלוגת מפקדה ושרותים וכי כיבושם לא יהווה בעיה קשה ביותר והוא בתחום יכולתה, מבחינת יחסי-הכוחות, של פלוגה אחת…"חיילים-עלו והצליחו! העם הטיל על שכמכם את התפקיד להחזיר את המולדת הנגזלת ולנקום את דם אחינו וחברינו לנשק שנפלו בקרב, נקם ומות לפולש!."

הסמל המחלקתי נתן פלוס מספר: …ההליכה היתה קשה והפלוגה התקדמה לאטה, מפעם לפעם היינו עוצרים כדי לאפשר לסיירים לבחון את הדרך, הרגעים נדמו כשנים, העצבים החלו להמרט והלב החל לפעום בחזקה; מה גם שלפתע-בשעה 162115 הודיע הסייר מיכה הג"ינג"י כי הוא מבחין בתנועת אויב בגבעה 71,7 . ובעקבות ידיעה זו הוחלט לחצות את הכביש קרוב יותר למשלטי-הצומת…בהתקפה זו נפל לידינו שלל רב, שכלל 7 נושאי ברן, 2 מק"ב ויקרס, 5 פיאטים, (בתוכם פיאט אחד שנלקח שלל מידי פלוגה ב" בגבעה 69), כ – 10 ברנים, מספר רב של רובים, תחמושת ורימונים לרוב.

בני הר-פז, מפקד מחלקת העתודה, מספר: כאשר הגיע אלי מיכה הסייר, והודיע לי שאניע את המחלקה כדי לתגבר את כוחותינו במשלט הצומת הדרומי, אספתי במהירות את המחלקה, ערכתיה במבנה מתאים וחציתי עמה את המשלט מדרום לצפון, תוך כדי היתקלות בפצועים והרוגים רבים מאלה שקדמו לנו, בעיקר מקרב מחלקתו של צבי, היות שתפקידי היה לתגבר את המשלט…אך מצב הפלוגה היה עדיין קשה, לפלוגה לא היה קשר עם מטה-הגדוד ועם שאר כוחותיו, משום שמכשיר האלחוט היה מקולקל. לאור כל אלה החליט מתי לשלוח שניים מאנשי הפלוגה, בתוכם סיטי הסייר, לעבר מטה הגדוד-כדי לחדש עמו את הקשר, למסור לו על מצב הפלוגה, לבקש את עזרתו לברר את מצבם של שאר כוחות הגדוד. קרוב לשעה 170200 הגיעו סיטי וחברו למטה-הגדוד במשלט 105, לאחר שעשו את דרכם בספק ריצה, ספק הליכה באותו ציר-תנועה בו הגיעה הפלוגה מג"וליס למשלט-  הצומת הדרומי, היה זה, לכל הדיעות, ציר-תנועה ארוך ביחס לציר המתבקש ממשלטי הצומת לגבעה 105: אלא שכאמור לא היה ברור כלל אם השטח שבין הצומת לגבעה- שלא לדבר על הצומת הצפוני-נקי מאויב.

סילוק אחרוני המצרים מהמשלט הדרומי, חולשתה של התקפת-הנגד השלישית שלהם והרצון להשתלט על הצומת הצפוני ולהתחבר עם כוחות הגדוד במשלט 113-לידו את הרעיון לבדוק מה המצב במשלט הצפוני, לצורך זה נשלחה חוליה בפיקודו של מיכה הג'ינג'י, הסייר. הוא התקדם למשלט הצפוני בראש אנשיו ושום דבר לא אירע, מעודד המשיך בהתקדמות, הגם שחבריו תבעו ממנו לחזור, אמיץ היה, אך הדבר עלה לו בחייו: לפתע נפתחה אש אויב עזה; פצצת מרגמה נתפוצצה לידו ומשפג עשן התפוצצותה נראה מיכה זוחל חזרה, כושל ונופל, חבריו לא יכלו אלא לדווח על מותו ועל כך שעדיין מצוי אויב בעצמה ניכרת במשלט – הצומת הצפוני.

בדפו הקרבי מיום 19 באוקטובר 1948, כתב אבא קובנר תחת הכותרת "הדרן" את השורות הבאות המוקדשות לפלוגה ב' בגדוד "1" : "במסגרת הכוחות שפעלו בכיבוש שער הנגב העלתה את עצמה אחת היחידות שלנו למעלת לחימה שאין למעלה הימנה, יחידה זו, הנושאת עמה זכרונות ימים כבדים…הפכה חולשה לגבורה.-כאות הוקרה וסימן לפתיחה חדשה תקרא היחידה מעתה: "פלוגת- הצומת !"

בקרב זה נהרגו עוד שני חיילים מן הכתה המגדיאלית, מיכה פרינץ, וצבי נוימן. כך נותרנו שלושה מתוך ששת החברים שגויסנו עם קום המדינה. המ"פ מתי איבד עין מפגיעת כדור. מפקד כתת הסיור "הארי" איבד אוזן אחת. האבדות היו קשות והשאירו זיכרונות כואבים לזמן ארוך. 

לאחר קרב זה, הפלוגה היתה זקוקה למנוחה ולהתארגנות מחודשת והוחלט כי הפלוגה תעבור למחנה עין-שמר קרוב לחדרה לשם התאוששות. מתי המ"פ נפרד מאיתנו וסגנו יהושע החליף את מקומו. ממפקדת הגדוד התקבלה הוראה לעבור למחנה עין-שמר לשם התרעננות. 
לאחר תקופה קצרה, חודשה הפעילות בפלוגה ויצאנו לשמירות, מארבים וסיורים בשטח. 

באחד מסיורי, יצאתי לסיור יחד עם שני ערבים (משתפי"ם), השייכים לאחד מכפרי המשולש. בהכירם את השטח, הם היו אמורים להנחותינו בדרך. צעדנו בערנות ובדריכות ובמהלך הסיור, הבחנתי בגושים המסודרים בצורה של חצי גורן עגולה, ומעט מרוחקים מאתנו. מבנה המעורר חשד למארב. החלטתי לפתוח בנסיגה איטית ושקטה, טרם יפתחו לעברנו באש. וכך היה כאשר החל מטח האש היינו מרוחקים. זה היה מנת חלקנו כסיירים – התחמקות מתמדת ממארבים על ידי תושייה וערנות. היינו חייבים לעמוד על המשמר בשטח שבו נוכחים אויבי הצבא העירקי או כנופיות מקומיות. תקופה קצרה התמקמנו בכפר הערבי קקון, ומשם יצאנו לפעילות באזורים השונים – יציאה למארבים וסיורים. כאשר המ"פ יהושע יצא לחופשות, הוטלה עלי האחריות להוצאת החוליות לשמירה, או לסיור. 

מחנה עין שמר וירושלים

בעת שהותנו  במחנה עין-שמר, הצלחתי לקבל שעורי נהיגה על ידי אחי יצחק סיטי. באחד הימים בדרכי לחדר האוכל בשעות הצהרים, להפתעתי פגשתי באחי. אחי צורף אל מחלקת התחבורה של חטיבת אלכסנדרוני במחנה עין-שמר. אחי הציע להתחיל ללמוד נהיגה. קבענו בנינו את הפרטים ומדי יום בשעות הבוקר המוקדמות הייתי מגיע למגרש המסדרים. אחי היה מגיע עם ג'יפ מהיחידה שלו והיינו יוצאים לנהיגה משותפת של שעה ויותר. לאחי היה רשיון נהיגה והוא ישב לצידי והנחה אותי וכך למדתי נהיגה. לאחר שחרורי עם שיעורים בודדים יכולתי לגשת למבחן ולקבל רישיון נהיגה.

לאחר תקופה קצרה, התמקמנו בבסיס החדש בירושלים. כסיירים לא היתה לנו מחויבות כלפי פעילות המחלקות אלא אם היה צורך בעדכון מפות.  בתקופה זו, המצב בבית היה קשה. ביקשתי חופשה וכאשר הגעתי הביתה נוכחתי  לדעת כי מצב החנות היה רע. לא הייתה סחורה למכור והמדפים היו כמעט ריקים. שקעתי בעשייה סביב ארגון החנות עד כי נעדרתי 4-5 ימים נוספים, שלמרות שלא היו מאושרים הם נסלחו על ידי מפקדי. 

באחד הימים הגיעה הוראה למ"פ, כי על הפלוגה להקצות מספר חיילים, כדי לשמש משמר כבוד בעת הבאת עצמותיו של חוזה המדינה זאב בנימין הרצל, לקבורה בהר-הרצל בירושלים. נפל בחלקי להיות נמנה על משמר כבוד זה. זה היה מעמד מרגש מאוד, על הזכות שהגיעה לידנו, להיות נוכחים במסדר מכובד והיסטורי זה. אירוע שלא ישכח לעולם.

בתאריך 14/9/1949 הגיע מועד שחרורי. החזרתי ציוד, הוצבתי ליחדת מילואים וחזרתי בשמחה הביתה.