סיפור המפגש עם מרים
בתקופת שירותי הצבאי, הודות לעזרתה המסורה של אמי, החנות בבעלותי עוד התנהלה בצורה משביעת רצון. בספטמבר 1949 כאשר סיימתי את שירותי הצבאי בשמחה ושבתי הביתה,  ניסיתי להוסיף מוצרים חדשים אך ההכנסה לא השתנתה והפדיון היה נמוך, האוכלוסייה היתה דלילה והתנאים לא היו קלים ונאלצנו לשרוד. הייתי עסוק בשיקום החנות ולא ויצאתי לבלות כמעט. מדי פעם, למשך תקופה קצרה, היינו נפגשים עם בנות מקומויות ומבלים את הערב בשיחות ובשוטטות.

עברה תקופה קצרה והימים חלפו לאטם במאבקי קיום. באותה עת, בשכנות לביתנו עמד "קפה-זמיר" השייך לבן-עמי זמיר. המקום שימש כמרכז הבילוי במושבה. מדי מוצאי-שבת היו מתרכזים מרבית החברה לבילוי, בישיבה על כוס גזוז (משקה מוגז) או מנה גלידה ומעבירים את הערב ברכילות השבועית, בדיחות והלצות.

באחד ממוצאי-שבת,  נכנסנו עם החברה לקפה, והתמקמנו בשולחן פנוי. מצב הרוח היה עליז כרגיל. כעבור שעה קצרה, הצטרף אלינו חבר נוסף בשם אריה – בחור משעשע שנהג להתבדח ולספר בדיחות בזו אחר זו. נוכחותו, "הקפיצה" את מצב הרוח בשולחן. לפתע, נכנסה מרים בלווית שני חברים לא מוכרים. אריה שהכיר את מרים עוד לפני כן, ניגש אליהם, וללא היסוסים בדרכו העליזה הזמין אותם להצטרף לחברתנו, משתעשע ומתבדח. הצעתו נענתה בחפץ לב.

בשמחה רבה הצטרפו אלינו מרים ומלוויה. אריה ערך הכרה בין יושבי השולחן. השיחה קלחה ומצב הרוח הלך והתחמם בין היושבים מסביב לשולחן. ביני ובין מרים נוצרה  קרבה. לקראת סוף הערב, כאשר כולנו קמנו מן השולחן בכוונה של איש-איש לדרכו, הצעתי למרים ללוותה הביתה. על אף היותה עם שני חברים נוספים, מרים לא סירבה. הבחנתי כי אחד ממלוויה נראה לא מרוצה מהמצב המביך, אך כבר לא יכולתי לחזור בי ולדחות הסכמתה. יצאתי ללוותה הביתה יחד עם שני מלוויה, משתדל ליצור אווירה חופשית וקלילה כדי להעביר את המשך הערב בנעימות.  

לאחר היכרותנו הראשונה, מרים ואני התחלנו להיפגש לעתים קרובות יותר.  בערבי מוצאי-  שבת, היינו יוצאים בלוית ירדנה חברתה וחברה וחברו אלינו חברים נוספים. היינו יוצאים בצוותא לריקודים בבתי-הקפה באזור עד השעות המאוחרות של הערב.     

כאשר החליטו מרים וירדנה להצטרף לקורס הכשרת גננות, ההכרות בין מרים וביני נעשתה קרובה מאוד, השתדלתי לעזור להן ברישום ובהכנת מסמכים ובכל הסידורים הנדרשים לקראת תחילת הלמודים  בצורה מסודרת.

עברו מספר שבועות. ככל שהזמן חלף, הפגישות בן מרים וביני הפכו להיות תכופות  יותר ואט אט נוצרה קרבה הדדית.

בסיום תקופת הלמודים, מרים קבלה משרה כגננת בכפר הערבי פלוג'ה בדרום הארץ. באחת השבתות החלטנו יחד עם שני חברים נוספים, לנסוע לבקר את מרים. מאחר ורכב עדיין לא היה ברשותי, אולם רישיון היה, בקשתי מאחי שילווה לי את הטנדר שלו לביקור. יצאנו לדרך בשעות הבוקר לכיוון הכפר בפלוג'ה. כאשר הגענו לכפר פשטה השמועה שאמרה "הנה הגיעו חבריה של מרים" ותושבים (לא רבים) קבלו אותנו בשמחה ובכבוד בעקבות הקשר שלנו עם מרים. הורגש רחש כבוד והערצה של אנשי הכפר גם לחבריה של מרים.  יצאנו עם מרים לסיור בכפר, בקרנו אחדים ממעריציה וכך בילינו היום עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. היה זה יום מהנה מאוד והגיעה השעה לשוב הביתה. מרים נתנה לנו את ברכתה ויצאנו חזרה לדרכנו בשלום. 
החיים זרמו להם בשגרה רגילה. מרים המשיכה את עבודתה בכפר פלוג'ה, ולקראת שבת היתה  מגיעה  הביתה לביקור והיינו מתראים אחת לשבוע. ביום ראשון הייתה שבה לעבודתה בכפר.       

באשר אלי, המשכתי לחפש את דרכי לעבודה מסודרת וקבועה, שתבטיח קיום בכבוד. בהתייעצות עם אחי, הוא העלה רעיון לקנות טנדר ולנסות להתקבל כחבר בארגון ההובלות בשם "הרמות". ב- 1950 התקבלתי לארגון שהאווירה בו הייתה חברית ונעימה. הארגון עסק בהובלות. קבלנו בלעדיות להובלות בחברת "סולל- בונה" ברמתיים שעסקה בבניה בקנה מידה רחב ואיסוף אשפה ברחובות המושבות, מגדיאל, רמתיים, ורמות-השבים. בתום האיסוף היה עלינו לפרוק את האשפה מן הטנדר שהתמלא בעזרת קלשונים. בסיומה של עבודה זו, נדף ריח רע ודוחה מן הבגדים והיה קשה לעמוד לצידנו. בסיום העבודה היה עלינו לשטוף את הטנדר ולהתקלח בדחיפות. לעיתים גם הובלנו נפטרים לקבורה בבית-העלמין ולעיתים נדרשנו לעזור לקברן בטיהור הנפטר. זו היתה תקופה טובה לארגון ולא בחלנו בשום עבודה.

בכח ההתמדה, אמי שמרה והחזיקה עדיין את החנות, השתדלה בכל מאודה לשפר את ההכנסות, אולם זה היה לשווא. לאחר תקופה קצרה, בעצב רב נאלצנו לסגור את החנות סופית. אני נשארתי עם ענף ההובלות בארגון לתקופה ממושכת.